מירב פלברג – שיחה על צילום אדריכלי, בין אמנות לשיווק

שיחה עם מירב פלברג – צלמת אדריכלות ועיצוב פנים

בסופו של דבר, כמעצב פנים, בסיום תהליך ארוך וממושך של תכנון, פיתוח קונספט, שרטוטים לביצוע, פיקוח על קבלני הביצוע וירידה לכל הפרטים הקטנים, מגיע הרגע הזה שהפרויקט מוכן. מצד אחד, זה רגע מאד משמח, ומצד שני הוא קצת דרמטי, כי עולה שאלה קריטית: איך אני מביע את כל מה שהלקוח ואני עברנו, בתמונות דו מימדיות ״פשוטות״, שישדרו בדיוק את מה שהתכוונו אליו, את התחושות שרצינו להעביר. 

כאן לדעתי נכנסת לתמונה גדולתו של הצלם האדריכלי. יש משהו בצילום אדריכלי – ענף בעולם הצילום – שלא סתם זכה לתת-התמחות. הוא משלב בצורה סופר עדינה בין החלק האמנותי של צילום לבין החלק השיווקי שלו. אני חושב שיש קו דק שעובר בין צילום לטובת שיווק לבין צילום לטובת אמנות, ולכן החלטתי שאני חייב לשוחח עם מירב פלברג – צלמת אדריכלות מוכשרת – כדי שנדון יחד על הקו הדק הזה, שמפריד בין אמנות לשיווק, בעולם הצילום.

אז מירב, בעצם יש איזשהו קו דק בין אמנות לשיווק בכל הנוגע לצילום, וקודם כל אני רוצה לשאול אותך איך אנחנו מוכרים חלל באמצעות תמונה?

שאלה מצוינת! אני חושבת שבעידן הדיגיטלי של היום, כשלכולנו יש פייסבוק ואינסטגרם, תמונה זה בדרך כלל הדבר הראשון שלקוחות מחפשים עלינו. בוא נאמר, אם אין לך תיק עבודות טוב ומדויק, יהיה לך קשה מאד למצוא לקוחות פוטנציאליים. אני חושבת שתמונה אחת טובה, מדויקת, מעניינת ומסקרנת תביא לך את הלקוח הבא. תמונה כזו שתראה את החלל כמו שצריך, ותגרום לצופה ממש להרגיש שהוא נכנס לתוכו ומהלך בו.

אז אני הולך להיות מאד ״דביק״ ולהגיד שאני חושב שבמקרה הזה ״תמונה שווה אלף מילים״, כי אנחנו מנסים להגיע למצב שתהיה תמונה אחת של החלל שלנו, חלל שעבדנו עליו מאד קשה, שהיא לאו דווקא תביע באופן פיזי את כולו, אבל היא תביע את מה שאנחנו רוצים שהצופה יראה.

מה שחשוב זה שהיא תביא את הלקוח, ואיך היא תביא אותו? הלקוח יראה את התמונה, וירוץ לראות מי עיצב את החלל, כי זה יסקרן אותו. אם נביע סקרנות דרך התמונה, זה שווה הכל.

זה נכון, כי המטרה שלנו היא לאו דווקא שהלקוח יראה את כל התמונות ״ישר לפנים״, אלא אנחנו רוצים דווקא שהוא יגיע למצב שהוא חוקר עלינו, אנחנו רוצים ליצור הצצות. אבל ליצור את התמונה הזו, זה תהליך מאד קשה. הוא תהליך שיש לו גם היבטים פיזיים, וגם היבטים רגשיים, לדעתי. בנוסף לפרויקטים שאני עושה, אני גם מרצה לעיצוב פנים ואחד הדברים שאני תמיד אומר לסטודנטים שלי הוא שכלל שאנחנו נצמצם יותר את המבטים על הפרויקט, ככה הוא יהיה יותר מדויק. באיזשהו מקום אנחנו חוזרים לעוד משפט ישן וידוע less is more – אנחנו רוצים שאת הפרויקט שלנו נוכל להביע בכמה שפחות מבטים. בעיני הטעות היא ליפול למחשבות הפסיכולוגיות, שאומרות: ״עבדתי כל כך קשה! בוא נצלם כל פינה!״ החוכמה היא לשחרר ולהבין שהפרויקט שלכם הוא מקסים, כולם יראו אותו, אבל תנו טעימה, לא צריך לראות את כל דלפק הקבלה, לא צריך לראות את כל פינות הישיבה.

דווקא התמונות שהן חתוכות ומביאות הצצה מתוך עבודת נגרות או עבודת אמנות, דווקא הן המסקרנות יותר. כי המובן מאליו זה באמת לצלם את החלל בצורה רחבה – וכן אנחנו צריכים גם כאלה תמונות לתיק העבודות – אבל אם אנחנו מחפשים לרדת לדקויות ולחפש תמונה אחת שתביע אותנו ותגרום לצופה ללכת ולחפש מי עיצב את הפרויקט, אז תמונות שנותנות הצצה לפרויקט הן התמונות הכי חשובות.

אחרי שהגענו להבנה שהתמונות האלה הן חשובות, על זה אין ויכוח, יש בעצם תמיד את השאלה איך אנחנו מיצרים את התמונות האלו, כי בעצם ההנחה ״לתפוס את הרגע״ לא רלוונטית פה, אנחנו מדברים פה על 100% לביים אותו.

אני מסכימה, בתור צלמת ב-10 שנים האחרונות, צלמת שצילמה גם ילדים ומשפחות, ״לתפוס את הרגע״ לא כל כך נכונה לצילום אדריכלות ועיצוב פנים. זה יותר רלוונטי לצילומי חוויה. דווקא בצילומי אדריכלות ועיצוב פנים יש הרבה בימואי. זאת אומרת, אם הכורסא כרגע בזווית המצלמה נושקת לשולחן קפה, אז אני איאלץ להזיז את השולחן ״ולשנות את המציאות״, כדי לרווח את הפריים. הכל כדי שלא ייראה כאילו המעצב הצמיד את הספה לשולחן הקפה. 

אז אנחנו מיצרים תעתועי ראייה הפוכים, אנחנו בעצם עושים העמדה שהיא ״טעות״, כדי שהתמונה תצלם את המציאות המועדפת עלינו.

ממש ככה! לא כל מה שהעין האנושית רואה, זה מה שהעדשה של המצלמה רואה. אני לא מצלמת תמיד מגובה של 160 ס״מ (גובה עיניים של אדם ממוצע), אני מצלמת לפעמים נמוך יותר או גבוה יותר, לכן נוצר מצב שבעדשת המצלמה, הריהוט או תפיסת החלל היא שונה, לכן צריך אולי לרווח או להזיז או לעשות שינויים בחלל. האובייקטים שאנחנו מצלמים הם לא יצורים נושמים, הם לא מדברים וניתן להזיז אותם בכל נקודת זמן.

מה את בכל זאת אוהבת להוסיף לסצנות?

אני אוהבת להוסיף בעלי חיים, ואם אין בעלי חיים אז בני אדם. בדרך כלל אני משלבת את המעצב או את בעל המקום בתוך הצילומים. זה יכול להיות או במצב של תנועה או במצב סטטי. זה יתן את היכולת לראות את התנועה במקום. ברגע שיש קהל או אם מדובר במשרד או חנות גדולה, זה הרבה יותר מעניין מאשר לראות חלל ריק.

איך את מתייחסת לתוצרים הסופיים שלך, מבחינתך הם דו-מימדיים או תלת-מימדיים?

תראה, השאיפה היא תמיד לגרום לזה שזה ייראה תלת-מימדי, כדי שיהיה עומק בתמונה, ואת זה עושים בדרך כלל על ידי שימוש בתאורה, תאורה נכונה יוצרת עומק בתמונה. היא יוצרת מצב שאתה יכול לשלוח את היד לתוך התמונה ולחוש את המקום. גם שימוש בעדשות שונות יכול לשהפיע על העומק. ההבדל בצילום אדריכלות ועיצוב פנים הוא שבדרך כלל אתה רוצה שכל החלל יהיה חד – גם הכיסא הקרוב אליך וגם השולחן הרחוק ממך, ששניהם יהיו חדים. עבור תמונות כאלו אנחנו נשתמש בעדשה עם מפתח צמצם צר. לפעמים אני משתמשת בעדשות עם מפתח צמצם רחב יותר, וככה אני גורמת לעומק – זאת אומרת שכל מה שקרוב אליי, או מה שאני בוחרת להתמקד בו, יהיה חד, וכל מה שיהיה מאחורה יהיה מטושטש. זה גורם ליותר עומק, תמונות כאלה אני עושה בדרך כלל בתקריבים.

אני זוכר שצילמתי משרד שעיצבתי, ובסוף הצילומים שלחתי תמונות ללקוח בקבוצת ווטסאפ שלנו, והוא שלח לי הודעה בתגובה ״וואי זה נראה ממש כמו ההדמיה״. עצרתי רגע ולא ידעתי אם לקחת את זה כמחמאה לעצמי, כי עשיתי הדמיה שנראת כמו המציאות? לקחת את זה כמשהו מעליב עבור הצלם? מה דעתך על זה?

לגמרי מחמאה! כיום, הדמיות ריאליסטיות נראות ממש טוב, עין בלתי מזויינת של אדם רגיל, שלא מגיע מתחום הצילום, לא יכולות לחוש בהבדל מצילום אמיתי.

שמעתי לאחרונה משהו שאני נוטה להסכים איתו: ״מפה לאוזן״ הפך בשנים האחרונות להיות ״מעין לאוזן״. אתה כבר פחות משווק את עצמך מילולית, בטח בעולם העיצוב. אגב אני חושב שזה פלש לכל העולמות, אני חושב שברמה הויזואלית, יש המון מקצועות שלא היינו מדמיינים שהם ישווקו את עצמם באמצעות תמונות והם עושים את זה.

תראה, פעם לא היתה ויזואליות, אז פעם מה שנקרא ״מפה לאוזן״ היה הדבר המוכר. היום אם ממליצים לי על מישהו, אני ניגשת ישר לגוגל ומחפשת. ויזואליות מוכרת.

יש משהו בויזואליות שהוא מכניס אותך לחוויה עוד לפני שהיית שם, החוכמה גם בעיצוב וגם בצילום של העיצוב זה לגרום ללקוח באיזשהו מקום לקנא, לגרום ללקוח לקנא. אנחנו רואים את זה לא רק בעולם המסחר, אנחנו רואים את זה גם בעולם המשרדים, אנחנו רואים שהיום חלק מתנאי ההעסקה שלך גם קשורים לאיפה אתה נמצא, כל החברות הגדולות מפתים אותך באמצעים מאד ויזואלים. זה כבר הפך להיות הסטנדרט.

לחלוטין, אני רואה אפילו סטרטאפים בתחילת דרכם ממש משקיעים, מביאים מעצב שבאמת ימקסם את החלל עצמו, ויעשה אותו הכי ״עכשיוי״ והכי חדשני שיש.

כל פרויקט יכול לעבור בתמונות בצורה מסויימת, טובה יותר או טובה פחות. אגב, בעיני סרגל המדידה הוא לא תמיד טוב יותר או טוב פחות, אלא לאיזה קהל אתה פונה.

צריך פשוט לדייק את הפרספקטיבה של הצלם עצמו וגם כמובן של המעצב, ולהבין איך הולכים לצלם את הפרויקט עצמו. האם הפרויקט הזה הולך להיות מצולם בצורה דרמטית? או בצורה רכה ואינטימית? זה בעצם הדברים שאני שואלת בשיחה המקדימה שלי מול המעצב. חשוב לי מאד לדעת מה יש בראש של המעצב, מה הוא רוצה להוציא בתמונות – מה הוא רוצה לשדר, איזו אווירה קיימת. כל אלה הם דברים שמאד חשובים לי לדעת, כדי שהתוצאה תהיה לרוחו ובאמת תשקף את כל העבודה והתכנון שלו.

אני תמיד מזכיר לעצמי כמעצב שזה נכון, המון אנשים יבקרו בחלל שלך, בייחוד אם זה חלל מסחרי, אבל אפילו יותר אנשים יראו אותו בתמונות, ולכן יש חשיבות מאד גדולה לתמונות, לפעמים אפילו קצת יותר מהמציאות עצמה. יש משהו בתמונות שברגע שאתה נמשך נכון לתמונה, אתה תגיע לחלל והחלל לא יאכזב. אתה תגיע במצב הרוח הנכון.

כשמדובר בעיצוב מסחרי אתה יוצר חוויה,אם  אנשים יגיעו לחלל שעיצבת והתמונה לא תשדר את מה שבאמת קיים בשטח, אז אנחנו כבר במצב לא טוב, לכן חשוב לבחור באמת בצלם שידייק אותך.

אני חושב שצריך להבין ולהכיר בזה שהחוויה במציאות תהיה שונה מהחוויה בתמונה, אבל הן חייבות פשוט להשלים אחת השניה, זו המטרה.